<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער הששה ועשרים</h1>
<h2>דף צ.</h2>
תנן בפרק בתרא דכתובות [ק"י ע"ב] נשא אשה בארץ ישראל [וגרשה בארץ ישראל] נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל רבן שמעון בן גמליאל אומר ממעות קפוטקיא. וקא הוו בה בגמרא הא גופא קשיא אמרת נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא נותן לה מעות ארץ ישראל אלמא בתר שעבודא אזלינן והדר תני נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה מעות ארץ ישראל אלמא בתר גוביינא אזלינן ומתרצי אמר רב אבא מקולי כתובה שנו כאן. ותניא בברייתא בגמרא המוציא שטר חוב על חברו כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל כתוב בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל כתוב כסף סתם מה שירצה לווה מגבהו מה שאין כן בכתובה ולאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דסבר כתובה דאורייתא קא משמע לן דרבנן היא, ואף על גב דאמר רבי יוחנן [גיטין ל"ח ע"א] כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, הני מילי היכא דליכא סוגיא דלאו כותיה, אי נמי ההוא כללא לא כללא הוא ואין למדין ממנו. וכן כתב אבי זקני הרמב"ן ז"ל, והרמב"ם ז"ל כתב כן בפרק י"א מהלכות מלוה ולוה. וכן במלוה על המעות ונפסל דאמרינן בפרק הגוזל [ב"ק צ"ז ע"א] נשאל אדוני אבי מורי הרב נר"ו מרמון ספרד והיה השואל החכם ר' עמרם אפרתי בן מרואם נ"ע והא לך (לשון) שאלתו ותשובתו. ראובן (לוה משמעון) [הלוה לשמעון] ממון ידוע ומשכן לו בתים והיה מטבע היוצא באותה שעה שבעים זוזים באוקיא ובזמן הפרעון נשתנה המטבע במצות המלך והיו באוקיא שמונים והמטבע הראשון לא פסלו המלך ולא נשתנה שער דינרי זהב ומצויים הם (לצרך) [לצרף] בהם הזוזים הראשונים כאשר היו ועתה ראובן תובע המטבע הראשון ושמעון אומר לא אפרע אלא ממון היוצא בשעת הפרעון. הדין עם ראובן בודאי מה שנתן לו חייב לפרעו, ובגמרא בפרק הגוזל עצים [ב"ק צ"ז ע"א] לא הוצרכו לדבר על כיוצא בזה, ומה שדברו בגמרא הוא במטבע שנפסל שהמלך או המדינה פסלו אותה צורה ואינו יוצא במקח וממכר כלל, שאינו יכול לומר טול מה שנתת לי דאף על גב דלענין נסכא ליכא שנויא כלל שהצורה נפסלה הרי בטל חשיבות אותו מטבע שאין חשיבות המטבע אלא מפני הצורה, וכמו שאמרו בפרק הזהב [ב"מ מ"ה ע"ב] דאין המטבע נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתה וצורתה עבידה דבטלה ובין פסלתו מדינה דסגי במדינתה אחריתי בין פסלתו מלכות דסגי בצנעא באותה מדינה בכלהו לא הוי חליפין מהאי טעמא דדעתיה אצורתה דסגיא בכל דוכתה ובפרהסיא, ומשום הכי אמרינן דאי אית ליה ארחא למישן יכיל לומר לך והוציא למישן דמאי פסידה אית ליה זה נהנה וזה אינו חסר הוא ומהיות טוב אל תקרא רע קרינן ביה [ו]אל תמנע טוב מבעליו וכן אמרו בגמרא במלוה על המטבע והוסיפו עליו, ונראה שפירוש דבר זה הוא שהמלך צוה להתיך המטבע הראשון ועשו מטבע אחר באותה צורה ראשונה אלא שהמטבע יש בו תוספת לענין נסכא, ובהא אסיקנא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דעבדי עובדה בזוזי (דאגר דמים) [דאגרדמים] טייעא עד עשרה בתמניא אי לא זיל תרעא מחמת טבעא אבל אי זיל תרעה מחמת טבעא מנכין ליה משום דשבחה לענין נסכא אבל שבחה דלענין נסכא עד עשרה בתמניא (לה) [לא] מנכי ליה זהו העולה מהגמרא בענין המלוה על המטבע והוסיפו עליו. והריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל [מלו"ל פ"ד הי"א] כתבו שהוא הדין לענין גרעון דמתמניא עשרה לא מוסיף ליה. וכל זה אין לו ענין לנדון הזה, שהמלך לא הוסיף במטבע הראשון כלום אבל הניחו ועשה מטבע אחר, שחייב לתת לו המטבע הראשון אף על פי שהמטבע החדש הוא פחות מחומש מלבר. אפילו לדברי הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל שהשוו הגרעון לתוספת שחומש ע' מלבר הוא י"ז וחצי והמטבע לא היה הגרעון אלא מע' לפ' שהוא אחד מז', והגע עצמך הנה הפרח שוה אחד עשר די ריאל"יש ותשע' די נקיש"ש וט"ו דינרי' (מיורק"ים] [טיורקי"ס] וראובן נתן לשמעון ק' פרחים בבילאנס"א שיתן לו אלף ומאה (די) [דינרים] ריאל"ש שהוא מטבע היוצא בשעת הלואה והמלך לא פסל הריאל"ש אלא צוה שיהיה מקחם וממכרם בגחיא"ש או במיורקינ"אש כי בלא ספק אין ראובן יכול לומר לשמעון תן לי אלף ומאה דינרים נקי"שש אם נשתנו לנקי"שש וכן שמעון אינו יכול לומר לא אתן אלא אלף ומאה ד' מיורקי"נאש אם נשתנו למירקי"נאש, שכיון שהמטבע נשאר כאשר היה ולא פסלו המלך אף על פי שצוה שיהיה מקחם במטבע אחר והמטבע הראשון יוצא במשא ומתן גם כן בודאי שחייב ליתן לו מה שהלוהו, וכן הנדון הזה המטבע הראשון לא נפסלה צורתו וגם הוא יוצא כמו שהיה מתחלה בצרוף דינרי זהב ומפני שחדש המלך מטבע אחר לא נשתנה משאם ומתנם. ונראה לענין בירור ההלכה שהריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל שהשוו הגרעון לתוספת שלא מתורת רבית נגעו בה שאין בגרעון סרך רבית, וכן לא מפני חסרון הנסכא מפני ההתכה ממטבע למטבע, שאם מפני ההתכה הוא למה השוו הגרעון והלא בהתכה יהיה הגרעון יותר ויפסיד משני צדדין, ותמה אני ממה (שכתבו) [שכתבת] שהרא"ש ז"ל פירש טעם התוספת מפני ההתכה והסכים עם הריא"ף ז"ל שהגרעון כמו התוספת שהדברים נראים סותרים זה את זה, אבל נראה טעם ההשואה בין גרעון ותוספת משום דשמו רבנן דעתייהו דאינשי דלא קפדי במטבע לענין נסכא בחומשא בין לתוספת בין לגרעון כיון דלא זיל תרעה ולא יקיר מחמת טבעה והכי קים להו לרבנן כי היכי דקים להו דבפחות משתות הויא מחילה במטלטלין, וכן כתב בספר התרומות [שער מ"ו ח"ח], ולפי טעם זה ליכא לאפלוגי בין פרקמטיה להלואה דליכא חשש רבית בתוספת נסכא כיון דלא קפדי, אבל המחלקין בין תוספת לגרעון צריכין לחלק בין מלוה לפרקמטיא מפני הרבית וס"ל דבגרעון אפילו טובה [טובא] אי לא יקיר תרעה נותן לו מטבע היוצא ולא חיישינן לנסכא. ואכתוב לך מה שכתב בזה הרב העטור ז"ל בעא מניה רבה מרב חסדא וכו' כדאיתא בהל' ומסתברא כרש"י ז"ל דאמר דוקא המלוה את חברו פרקמטיא ליתן לו כך וכך מטבע אבל הלוהו מעות אף על גב דלא זילי פירי כיון דשבח לענין נסכא רבית הוא ונותן לו מטבע שהלוהו לפיכך כותבין מד' פשוטות של כסף צרוף מכך וכך הזקוק והיינו דאמר עד עשרה בתמניא שהמוכר ירויח בפרקמטיא שלו חומש כדאמרינן [ב"ב צ' ע"א] המשתכר לא ישתכר יותר מחומש, והא דאמר רי"ף ז"ל הוא הדין לפחתו מסתברא מדלא בעיא ליה פחתו או הוסיפו מהו שמע מינה פחתו בזמן גרעון לא קא מבעיא ליה הוסיפו קא מבעיא ליה משום רבית, אבל שדרו ממתיבתא גברא דאוזיף זוזי ואפחות וחד זוזא דאוזיף שוה תרי זוזי מהני דנפקי השת' ואפחות לענין נסכא דינא הוא דמשלם לפי שבחה, וצריך עיון לרש"י ז"ל דאמר דבעיה דרבא אליבא דמ"ד נותן לו מטבע היוצא הוה משמע דאליבא דשמואל דאמר לך והוציאו במישן היכא שהוסיפו עליו לא נפסל הראשון והרי יכול להוציאם במדינה עצמה והיכי אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ולסברא דיליה ליתא דההוא דעבד עובדא עשרה בתמניא אליבא דהלכתא ובמתיבתה בסיומה אסקוה כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עכ"ל. ולענין הנדון שהוא בגרעון אנו דנין אותו כדין שנתבטל וחדשו אחר גרוע לפי דברי הרי"ף ז"ל אי לא יקיר תרעה אינו נותן לו אלא מטבע היוצא כיון דלא גרע חומשא אבל מדברי הגאונים ז"ל נראה דמשלם לפום שבחה ואף על פי שלא הזכירו זה אלא בפחתה דמחד תרין ובזה מודה הריא"ף ז"ל שנותן לפום שבחא נראה שהגאונים ז"ל לא (ירבו) [ירדו] בזה בדקדוק חומשא והוא הדין לפחתא דבציר מהכי סבירא ליה דיהיב ליה לפום שבחא אבל לפי מה שחלקתי בין שנשאר המטבע הראשון למטבע שנתבטל לעולם נותן לו מטבע שהלוה לדברי הריא"ף ז"ל וכל שכן שאם יכול להוציאו במדינה זו שנותן לו מה שהלוהו כדאמרינן לך והוציאו במישן וזה לכולי עלמא, ובספר חשן משפט [סימן ע"ד] שהמלוה לחברו בשעה שיש עשרה (קרוזאד"וש) [קרונאדו"ש] בזהוב ובשעת הפרעון יש ששה קרוזאד"וש בזהוב חייב ליתן לו י' קרוזאד"וש כמו שהלוהו אם המטבע הראשון נשאר. והרשב"א ז"ל [ח"ג סימן ל"ד] נשאל מי שהלוה לחברו ממטבע ונפסל ולזמן בא לפרוע הלוה אינו רוצה (לקבל) כי אם מטבע שלוה והמלוה אינו רוצה לקבל כי אם מטבע היוצא. והשיב מי שהלוה את חברו מנה ונתחלף המטבע הדין מתחלף לפי צווי המלך דהא קיימא לן דדינא דמלכותא דינא בכל מה שהוא מחוקי המלכות ומדין המלוכה הוא להחליף המטבע ולעשות קצבה לומר מטבע זה מתחלף בזהוב כך וכך או מי שחייב במטבע ראשון לחברו יפרע מזה בכך וכך להוסיף או לפחות ולפי [ולפיכך] מה שאמרו בגמרא מדין חלוף המטבע לא נאמרו הדברים אלא כשהחליף סתם ולא כתב דבר על צוויו, ומעשה היה בארץ הזאת שהחליף אדוננו המלך המטבע הראשון במטבע היוצא וצוה שכל מי שחייב לחברו מנה יפרע חמשים מן המטבע היוצא עכשיו וכן צוה צווי ידוע דבא להחליפו עם הזהוב ודנו בו כחק המלך עכ"ל ז"ל. עד כאן תשובת אדוני אבי מורי הרב נר"ו. ולפיכך צריכין העדים לברר באיזה מעות היתה ההלואה כדי לסלק כל הספקות מעל הדיין.
